ממצרים העתיקה לתרפיה של ימינו:

שורשים עתיקים — ממצרים העתיקה ועד ימי הביניים

ההיסטוריה במאמר זה מוגשת בקצרה ובבהירות להנאת הקוראים- “היפנוזה בשילוב הסוגסטיה הן אלה ששימשו את בני האדם במשך מאות שנים בטיפולי בריאות גופניים ונפשיים שונים.

1- למרות שהיפנוזה נחשבת לשיטה מודרנית, שורשיה ההיסטוריים נטועים עמוק עוד בתקופות קדומות מאוד. אחת העדויות הקדומות ביותר לשימוש בטכניקות דומות להיפנוזה נמצאה כבר במצרים העתיקה, שם נעשה בה שימוש במקדשים מיוחדים שהוקדשו לריפוי. הכוהנים היו מכניסים את האדם למצב של רגיעה עמוקה – מעין שינה מודרכת – באמצעות טקסים, דקלומים וקול מונוטוני, ובמהלכם ניסו להשפיע על הגוף והנפש כדי להביא להחלמה.

אמנם באותם ימים לא קראו לזה “היפנוזה”, אבל עקרונות הפעולה היו דומים למה שאנחנו מכירים היום- מצב תודעה מיוחד שמאפשר גישה ישירה יותר לתת-מודע, תוך שימוש בהרפיה, דמיון מודרך וריכוז פנימי עמוק.

2- היוונים והרומאים הקדמונים גם הם השתמשו בהיפנוזה בגישות ובשיטות רפואיות שלהם, והאמינו שיש לה כוח ריפוי.

3- במאה ה-18 פיתח פרנץ מסמר, רופא אוסטרי, תיאוריה של “מגנטיות של בעלי חיים”, שלדעתו יכולה לשמש לריפוי מחלות שונות,
התיאוריה של מסמר על מגנטיות בעלי חיים כללה שימוש במגנטים וחפצים אחרים כדי לגרום למצב דמוי טראנס אצל מטופלים, שלדעתו יאפשר להם לגשת אל תת־המודע שלהם ולרפא אותם האנשים.
התיאוריות של מסמר נפלו מאוחר יותר, אך עבודתו סללה את הדרך לפיתוח ההיפנוזה המודרנית.

4- אחת מנקודות המפנה המשמעותיות התרחשה במאה ה-19, כשג’יימס ברייד, רופא סקוטי, היה הראשון שהשתמש במונח “היפנוזה” (מהמילה היוונית Hypnos שפירושה שינה), כדי לתאר את מצב הריכוז העמוק וההרפיה המנטלית שנוצר בתהליך.
בניגוד לתפיסות המיסטיות והעל-טבעיות שהיו נפוצות עד אז, ברייד ניגש אל ההיפנוזה בגישה מדעית – הוא חקר את התופעה, פיתח שיטות מובנות, והסביר שמדובר במצב תודעתי טבעי שבו ניתן להשפיע על מחשבות, רגשות ותחושות גופניות.

אבל הפופולריות האמיתית של ההיפנוזה הגיעה רק מאוחר יותר – במאה ה-20 – כאשר נעשה בה שימוש נרחב בזמן מלחמת העולם הראשונה וגם במלחמת העולם השנייה.
באותן תקופות, רופאים ומטפלים השתמשו בהיפנוזה ככלי טיפולי לחיילים שסבלו ממה שכונה אז “הלם קרב” (היום מוכר כ-PTSD). באמצעות ההיפנוזה הצליחו להפחית חרדות, לשפר שינה, להפחית כאב ולתמוך בתהליך ההחלמה הפיזית והנפשית.

הניסיון שנצבר באותן שנים, לצד המחקר ההולך ומתפתח, הפך את ההיפנוזה לכלי טיפולי יעיל ומוכר – לא רק למצבי טראומה, אלא גם לטיפול בכאב כרוני, חרדות, התמכרויות, הפרעות שינה ועוד.

אריקסון ו-NLP — הגישה המודרנית

בשנות ה־50 של המאה ה־20, התרחש שלב חשוב נוסף בהתפתחות ההיפנוזה הטיפולית. מילטון אריקסון, פסיכיאטר וחוקר אמריקאי, נחשב לאחד מאבות הגישה המודרנית להיפנוזה, והוא זה שפיתח צורה חדשה ומשפיעה מאוד שנקראת “היפנוזה אריקסונית”.

שלא כמו השיטות המסורתיות, שהתבססו על הנחיות ישירות וניסיון לשלוט בתודעה של המטופל, הגישה של אריקסון הייתה עדינה, מתוחכמת ואישית הרבה יותר. הוא האמין שכוחו האמיתי של הטיפול טמון בשפה, בדימויים, וביכולת של המטופל עצמו להתחבר לעולם הפנימי שלו. לכן, במקום לתת הוראות ברורות (“עכשיו תרגיש רוגע”), הוא השתמש בסיפורים, מטאפורות, שאלות פתוחות, והכוונה עדינה – מה שהפעיל את הדמיון והוביל לשינויים עמוקים בצורה טבעית ולא מאולצת.

ההיפנוזה האריקסונית שמה דגש גדול על סוגסטיה עקיפה – כלומר, הצעות והשפעות שמועברות דרך השפה מבלי להישמע כפקודות. הגישה הזו שינתה את פני התחום והשפיעה על טיפולים רבים, כולל NLP, פסיכותרפיה, אימון אישי ועוד.

שיטתו של אריקסון הייתה לא רק חדשנית – אלא גם מכבדת את האדם, גמישה ויעילה במיוחד. עד היום, שיטות רבות בתחום ההיפנוזה העצמית שואבות השראה ישירה מהעקרונות שהוא הנחיל.

כיום, נעשה שימוש בהיפנוזה במגוון מסגרות, כולל טיפולים רפואיים העלאת הביטחון העצמי, שינוי הרגלים לא טובים ועוד ועוד, וכן פסיכולוגיית ספורט והתפתחות אישית.
ההיפנוזה, משמש בעיקר לטיפול בחרדה, פוביות ומצבי בריאות נפשיים וגופניים, כמו גם לעזור לאנשים להפסקת עשון, ושיפור הביצועים שלהם בתחומי חיים שונים.

הכשרת מטפלים בשיטה לחץ/י על קישור זה– TFT-טרנס וסוגסטיה

המשך המאמר באריכות.

תקופות קדומות, ההיפנוזה השתלבה בטקסים שונים בתרבויות הקדומות. רופאי אליל וכוהני דת, השתמשו, בטראנסים תוך שימוש במקצב תופים, ריקודים וחפצים שונים, למטרות שבטיות שונות, בד”כ לצרכים תרבותיים, דתיים וריפוי חולים.
המצרים הקדמונים, השתמשו במקדשי שינה והיוונים במקדשי החלמה, שבהם המטופלים קיבלו סוגסטיות לשיפור מצבם בזמן השינה. למרות שההיפנוזה שימשה את בני האדם עוד לפני זמן ההיסטוריה המתועדת, הרי שהעדות הראשונה לשימוש בה, הופיע על פפירוס מצרי, שבו תועד טיפול, לפיו הרופא מניח את ידיו על ראש המטופל ואומר לו סוגסטיות ריפוי שונות.
היפוקרטס (430 לפני הספירה), דיבר על חשיבות ההרמוניה בין גוף לנפש, קשר שמהווה יסוד ראשוני בכל טיפול היפנוטי. הוא ציין כי בתחלואי הגוף, ניתן לטפל במצב של עיניים עצומות, כמו שנהוג בטיפול ההיפנוטי.
בין זמן השלטון הרומי, למאה השש עשרה היה מדע הרפואה מבוסס בעיקר על פולקלור עם מעט טיפולים בעלי בסיס מדעי. המרכיב ההיפנוטי בטיפולים הרפואיים, היה משמעותי ביותר. ירידה בקרנה של ההיפנוזה, הופיע עם עליית הנצרות בימי הביניים, כיוון שהיפנוזה, נחשבה סוג של עבודת כישוף. עם זאת, כמרים נהגו להשתמש בטקסים של גירוש שדים באמצעים היפנוטיים.

זו לא היפנוזה, אך הרבה יותר טוב מהיפנוזה- לחץ/י על קישור זה–TFT-טרנס וסוגסטיה

פרסלוס Paracelsus – 1493-1541
פרסלוס, פיתח תיאוריה לפיה גרמי השמים, הינם בעלי כוחות ריפוי הפועלים על בסיס של נוזל מגנטי. הדבר שימש רקע להופעת המסמריזם כפי שיתואר להלן.

האב גסנר Father Gasner 1727-1779
האב גסנר, היה כומר שעסק בגירוש שדים מטעם הכנסייה. הוא אפשר לרופאים, להתבונן במעשיו וכך הם תועדו. מטופלים קיבלו סוגסטיות, לפיהן כאשר הוא נוגע בהם באמצעות הצלב, הם יפלו ארצה, ימותו, וייוולדו מחדש. בזמן זה, השד ייצא מגופם. מסמר, ראה את טיפוליו של האב גסנר ב 1770 והושפע מהם לפיתוח שיטת הטיפול שלו, אם כי לא קיבל את הסבריו של האב גסנר, לשיטה.

עידן מסמר עד פרויד — ההתפתחות המודרנית

פרנץ אנטון מסמר Franz Anton Mesmer 1734-1815
רופא וינאי, אשר פיתח תיאוריה של מגנטיזם חייתי (Animal magnetism). הוא טען להשפעה של שדות מגנטיים על המטופלים. המגנטיות, נמצאת לטענתו, ביסוד החומרים של כדור הארץ ונובעת מהגוף החי. מסמר, טען לקיומו של נוזל בלתי נראה, הנמצא ביקום כולו אשר מחזיק את הכוכבים במקומם וזרימתו התקינה קריטית לשלמות העולם, בנוסף,  לבריאותו התקינה של האדם. החומר המגנטי, היה לטענתו נוזל בלתי נראה, המצוי גם בגוף האדם ויכול לעבור גם לעצמים דוממים. לפיכך, טיפול במגנטים עשוי להסיר חסימות וכך לרפא. הוא השתמש באמבטיות של מים ומתכת וכן נתן למטופליו, לבלוע חלקי מתכת ואף הצמיד מגנטים לגופם. טיפוליו של מסמר, נעשו בד”כ באופן קבוצתי ובאווירה של טראנס. המטופלים, ישבו במעגל סביב דליים גדולים ממולאים באבנים ובמים “ממוגנטים”,שמהם יוצאים מוטות אותם אוחזים המטופלים. הם נעו במעגל, רקדו ושרו, בעוד מסמר, לבוש כרופא אליל בגלימה ארוכה, מנצח על הטקס. רבים מהחולים,דיווחו על שיפור משמעותי במצבם לאחר הטיפול. למעשה, לתיאוריה המגנטית של מסמר, לא נמצאו תימוכין, אולם הוא הפעיל סוגסטיות, פיתח ראפור עם המטופלים ושמש כמטפל קהילתי אשר יצא גם לפריפריה לטפל באנשים. מסמר, נחשב למעשה לאבי ההיפנוזה ובמשך שנים רבות נקראה ההיפנוזה “מסמריזם”.
מסמר, נולד בגרמניה ב 1734. תחילה פנה ללמוד כמורה אך בהמשך פנה ללימודי רפואה באוניברסיטת וינה. עבודת הדוקטורט שלו, הייתה בנושא אסטרולוגי. יש טענה, שלמעשה העתיק אותה, כמו גם את הרעיונות בתיאוריה שלו, מחוקרים אחרים בתקופה. מעמדו של מסמר, בוינה היה רם, עדות לכך אפשר אולי לקבל מהעובדה שב 1768 בוצעה לראשונה יצירתו של מוצרט,שהוזמנה אישית ע”י מסמר “בסטיין ובסטיינה” בביתו של מסמר בוינה. עם זאת, ב 1777 נאלץ מסמר, לעזוב את וינה לפריז בשל שערורייה. מסמר, טיפל בנערה פסנתרנית עיוורת, בת חסותה של הקיסרית, זאת לאחר שהנערה טופלה במשך 10 שנים ללא הצלחה, על ידי רופא הקיסר. נראה שהייתה התקדמות מסוימת בטיפול בנערה שאבחנתה הייתה כנראה עיוורון הסטרי. אמה של הנערה, לקחה את הנערה בניגוד לרצונה ממרפאתו של מסמר לפני סוף הטיפול. רכילות התקופה, הזכירה אפשרות לכך שקנאת הרופאים האחרים גרמה לשערורייה או לחליפין, שמסמר פיתח עמה קשר רומנטי. הפקולטה לרפואה בוינה, מינתה ועדת חקירה כדי לבדוק את הטענות. כידוע מסמר סולק מוינה בעקבותיה. המוניטין של מסמר, הביא את שר החוץ האוסטרי לתת המלצה על מסמר לשגרירות אוסטריה בפריז, מה שהקל את קליטתו החדשה.  הוא פתח קליניקה מצליחה בפריז בשנת 1778, אשר קיבלה את חסותם של מלך צרפת, לואי ה-16 ומארי אנטואנט. טיפוליו, היו מקור לשיחות הסלון של פריז באותה תקופה והיו פופולריים מאוד בקרב אזרחי פריז. עם זאת, בזאת לא תמו תלאותיו של מסמר. בשנת 1784, הקים לואי ה-16 וועדת חקירה בנוגע לעבודתו של מסמר, לאחר לחצים שהופעלו ע”י הקהילה המדעית של פריז. בוועדת הבדיקה השתתפו בנג’מין פרנקלין שהיה שגריר ארה”ב בפריז, ג’וזף גיליוטין (ממציא הגליוטינה) והכימאי אנטואן לאבוזייה. הוועדה הכריזה שאין בסיס מדעי למגנטיזם. עם זאת, הם ציינו שהצלחת הטיפולים נובעת בשל השימוש בדמיון, ובכך סללו למעשה את הבסיס התיאורטי, להיפנוזה המודרנית. אחרי שסולק גם מפריז, נדד מסמר בין מספר ארצות אולם תהילתו לא שבה יותר. עם זאת, כמה מתלמידיו המשיכו את דרכו בצורות שונות, בין היתר ד’אסלון  שניסח את עקרונות הטיפול של מסמר ואף הוסיף עליהם. יש לציין, שעקרונות אלו משוללים כל הגיון מדעי. עם זאת, ד’אסלון, טען שגם אם טענותיו של מסמר לגבי המגנטיות אינן נכונות, הרי שיכולתו לרפא בעזרת הדמיון הינה הוכחה מספיקה כדי להשתמש בשיטה.

המרקיז דה פויסגור Marquis de Puysegur  1751-1825
פויסגור, הגדיר מספר מרכיבים משמעותיים בהיפנוזה: מיקוד קשב של החושים, קבלה פסיבית של סוגסטיות ללא התנגדות המטופל, אמנזיה פוסט היפנוטית. הוא הראשון, שהצביע על הדמיון בין שינה להיפנוזה והגדיר את מצב הטראנס ההפנוטי כ”סומנמבוליזם מלאכותי”. תרומתו הנוספת היא טענתו, שניתן להגיע למצב טרנס ללא מצב של Crisis כפי שטען מסמר.

אבה פרייה Abbe Jose Custodio De Faria 1756-1819
פרייה, טען שהצלחותיו של מסמר אינן נובעות ממגנטיות אלא מסוגסטיות. פופולריות מסמר באותה תקופה השכיחה את דברי פרייה, אולם, זו ההתייחסות הראשונה לחשיבות הסוגסטיות בהיפנוזה.

ג’יימס ברייד James Braid 1795-1860
ברייד, היה הראשון שהשתמש במילה “היפנוזה” בשנת 1842 והחליף את המונח מסמריזם. מקור המילה, מהביטוי היווני היפנוס שמשמעותו –שינה. ברייד, טען בהמשך, שהיפנוזה אינה שינה אלא ריכוז, ורצה לכנותה “מונו-אידאיזם”, כלומר, מיקוד קשב לרעיון אחד. אולם באותה תקופה כבר השתרשה המילה היפנוזה וכך נותרה עד היום, מותירה למעשה טעות אסוציאטיבית על כך שהיפנוזה היא שינה. ברייד, היה רופא בעל שם בקהילתו. הוא נולד בסקוטלנד ולמד להיות מנתח באדינבורו. לאחר מכן עבר למנצ’סטר לשארית ימיו. הוא כתב רבות וביסס עקרונות רבים הקשורים להיפנוזה, כמו למשל, שהיפנוזה היא כלי חזק. לכן עליה לשמש רק למטרות רפואיות, שמדובר בכלי ולא בטיפול, ולכן, עליה להיות משולבת עם שיטות רפואיות נוספות, שאין סכנה בהיפנוזה המבוצעת על ידי איש מקצוע ועוד.

ג’והן אליאוטסון John Elliotson 1791-1862
גם הוא רופא סקוטי, שעבר לאחר מכן לקיימברידג’. היה רופא מבריק, מרצה וכותב מאמרים. הכניס את השימוש בסטטוסקופ לאנגליה. הוציא את כתב העת הראשון להיפנוזה, בשם צוייץ ופרסם אותו במשך 13 שנה ובו תיאר טיפולים רפואיים רבים בהיפנוזה, בעיקר לאל-חוש (אנלגזיה), כולל עבודה רבה בילדים. לבסוף, נודה מהקהילה המדעית בשל תמיכתו בהיפנוזה.

ג’יימס אסדייל James Esdaile 1808-1859
רופא סקוטי נוסף, למד באדינבורו ועבר לשרת בהודו. הוא ביצע אלפי טיפולים וניתוחים באמצעות היפנוזה, כ- 300 מהם ניתוחים קשים. בתחילה, פעל במנזר הודי ולאחר שצבר מוניטין ביצע מעל 100 ניתוחים מול וועדה שתמכה בהמשך פעילותו. אחת התופעות המעניינות הינה שמעבר להצלחתו ביצירת אנלגזיה (אל-חוש), בניתוחים אשר ביצע היה רק 5% של מיקרי זיהום לעומת שיעור של 50% בניתוחים רגילים שבוצעו באותה תקופה. נראה שההסבר לכך, הוא הרפורט שנוצר עם המטופל והגברת השליטה אשר הביאה לחיזוק המערכת החיסונית. יש לציין, שבשנות פעילותו התגלו לראשונה חומרי הרדמה כימיים. אסדייל,חזר לאנגליה בשנת 1851 אם כי שם זכה לפחות פופולריות. פרסם ספר ידוע, מסמריזם בהודו שיפורסם אח”כ בשם היפנוזה ברפואה וניתוחים. בשנת 1891 הכיר האיגוד הבריטי לרפואה בחשיבות ההיפנוזה ליצירת אל-חוש.

אמריוס אוגוסט ליבו Ambroise-August Liebeault 1823-1904
ברנהיים Bernheim  Hippolyte1840-1919
ליבו,היה רופא משפחה צרפתי,שנחשב לאבי ההיפנוזה המודרנית. עסק בטיפולים בהיפנוזה וכתב ספר בנושא. הדגיש, את חשיבות הראפור, הסוגסטיה והמיקוד. העותק היחיד של ספרו הראשון,נרכש על ידי פרופ’ ברנהיים מתוך סקפטיות על התחום וראה את ליבו כשרלטן. עם זאת, לאחר מכן, הצטרף ברנהיים לליבו בטיפוליו השונים והשניים הוציאו לאור ספר משותף, שנקרא “הסוגסטיה” שזכה לפופולריות רבה. ליבו, היה הראשון שהכיר בכך, שאין צורך בטראנס עמוק כדי להפיק תופעות היפנוטיות. הוא נהג להסתפק במגע יד ובמשפט “תישן חתלתול שלי”,והמטופל היה נכנס לטראנס היפנוטי. למעשה, ליבו היה הראשון לפני אריקסון שדיבר על שימוש בסוגסטיות עקיפות ובהיפנוזה כמצב טבעי. עבודתו של ליבו תוארה בעיקר בספר מאת ברנהיים.

ג’אן מרטין שרקו Jean Martin Charcot 1825-1893
שארקו, היה נוירולוג צרפתי שהתמחה בשיתוק הסטרי.  הדגים כיצד סמפטום הסטרי, מועבר מאדם אחר לרעהו. השתמש בהיפנוזה מסורתית, המושתת על סמכותו של המטפל. בין תלמידיו היו גם פרויד וברוייר. שארקו סבר שהיפנוזה, היא ביטוי לפתולוגיה של מערכת העצבים. השערה זו, נמצאה שגויה בסופו של דבר, דבר שהוריד מיוקרתו. אחרי מותו היו טענות, למשל ע”י בבינסקי, שחלק מדיווחיו היו כוזבים. הדבר גרר ירידה משמעותית בשימוש בהיפנוזה בצרפת עד שנות השישים במאה זו.

פייר ג’אנה Janet Pierre 1859-1947
התייחס למרכיב הדיסוציאציה בהיפנוזה, וראה בדיסוציאציה את מנגנון ההגנה המרכזי של האדם. בניגוד לפרויד שראה בהדחקה את מנגנון ההגנה המרכזי.

ג’וזף ברוייר  Josef Breuer 1842-1925
עד לברוייר,היתה ההיפנוזה בשימוש לצרכים רפואיים בלבד. ברוייר, היה הראשון שהשתמש בה לצרכים פסיכולוגיים. הדבר התגלה לו לראשונה, בזמן טיפול במטופלת בשם אנה-או (ברטהפפנהיים) שסבלה ממספר רב של סימפטומים הסטריים. אחד הסימפטומים, היה חוסר יכולתה לשתות מים. במהלך הטיפול,הסתבר שהדבר נובע מזיכרון טראומטי מודחק של כלב השותה מכוס מים.  ברוייר, הבין מכך שזיכרונות מודחקים, עלולים להשפיע על המטופלים ומאז ניסה לקשר כל סימפטום לטראומת עבר. אחרי עבודה טיפולית של שנה עם אנה אז הצליח ברוייר לשחרר אותה באופן זמני מסימפטומיים הסטריים של עיוורון, שיתוק, חרשות, שיעול ועוד.

זיגמונד פרויד Zigmond Freud  1856-1939
פרויד, הושפע מאוד מעבודתו של ברוייר עם היפנוזה. אולם, בהמשך בחר להפנות את משאביו לאסוציאציות החופשיות ולפסיכואנליזה. פרסומו של פרויד, הפנה את תשומת הלב המדעית בתחום הפסיכולוגיה לפסיכואנליזה ודחקה את מקומה של ההיפנוזה לשנים רבות. ההיפנוזה הפורמלית, שכללה סוגסטיות ישירות או לפחות הכוונה ישירה היתה מנוגדת לגישת הפסיכואנליזה הנוקטת בתקשורת בלתי מכוונת. רק ב 1960 החלו שוב לצאת פרסומים מדעיים על היפנוזה.

באהבה

ד”ר יוסף לשם

עריכת המאמר – אליהו לשם.

מקורות להעמקה

• Encyclopaedia Britannica — ההיסטוריה של ההיפנוזה
• APA Division 30 — מידע על היפנוזה

דמיינו אולם קטן לפני מאות שנים. הקהל רואה תופעה שהוא עדיין לא יודע להסביר, וכל תקופה נותנת לה שם אחר. עם השנים עבר התחום מבמות ומסיפורים אל חדרי לימוד וטיפול.

מקורות להעמקה

• Encyclopaedia Britannica, “Hypnosis” — סקירה היסטורית ומושגית.
• American Psychological Association, Division 30 — הגדרת היפנוזה והקשר המחקרי.
• Gauld, A. (1992). A History of Hypnotism. Cambridge University Press.