בס״ד

מאת ד״ר יוסף לשם

הנפש והגוף אינם שני עולמות נפרדים. הם שזורים זה בזה, ומה שקורה באחד מהדהד בשני.

על האמת העמוקה הזאת עמד רבי נחמן מברסלב לפני יותר ממאתיים שנה. בתורתו הוא חוזר שוב ושוב אל שני כוחות: העצבות שמחלישה את האדם, והשמחה שמחזירה לו חיות וכוח.

במאמר הזה נלך בדרך הזאת — מן הכובד אל התנועה, מן החושך אל האור.

העצבות — שורש הרפיון

רבי נחמן ראה בעצבות ובמרה השחורה מכשול גדול בעבודת האדם. אין מדובר רק במצב רוח לא נעים. זהו כובד שמחליש את האדם מבפנים, מכבה את החיות ומרחיק אותו מן הרצון לפעול ולהתחדש.

כאשר אדם שקוע בעצב, נדמה כאילו האש הפנימית שלו דועכת. דברים פשוטים נעשים כבדים. קשה לקום, קשה להחליט וקשה להאמין שמשהו יכול להשתנות.

גם הגוף מגיב. מניסיוני, מתח נפשי ממושך ועצבות עמוקה עשויים להופיע יחד עם שינה לא טובה, שינוי בתיאבון, רגישות במערכת העיכול ותחושה כללית של חולשה. הרפיון הנפשי מורגש גם בגוף.

לכן הצעד הראשון אינו תמיד פעולה גדולה. לפעמים הוא רק שבירה קטנה של המעגל: לפתוח חלון, לצאת לכמה דקות, לדבר עם אדם קרוב או להכניס אל היום נקודה אחת של אור.

ההתבודדות — לפנות מקום בלב

אחת הדרכים המרכזיות שלימד רבי נחמן היא ההתבודדות: לקבוע זמן שבו האדם נמצא לבדו ומדבר עם בוראו בשפה האישית שלו.

אפשר לומר את מה שכואב, לבקש, להודות, לשאול ואפילו פשוט לתאר את מה שעבר עלינו. אין צורך במילים גבוהות ואין צורך בנוסח מושלם. העיקר הוא הכנות.

יש בכך גם חכמה גדולה לעבודת הגוף והנפש. כאשר אדם נושא בתוכו מועקה שאינה מקבלת מקום, הוא ממשיך לשאת אותה לאורך היום. כשהוא נותן לה מילים, משהו מתחיל להיפתח.

ההתבודדות יוצרת זמן מסודר שבו הלב יכול לפרוק את מה שהכביד עליו — ולהתפנות מחדש לתקווה, לתפילה ולבחירה.

אני ממליץ למטופלים רבים ליצור לעצמם זמן כזה: בלי טלפון ובלי הסחות, לנשום, להתבונן ולתת לנפש לומר את שלה. לא פעם דווקא מן השקט הזה מתחילה תנועה חדשה.

השמחה — הכוח שמחזיר חיות

ומן העצב אנו עולים אל הקוטב השני. רבי נחמן קבע כלל גדול בעבודת האדם: „מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד”.

אין זו הוראה להעמיד פנים שהכול קל, וגם לא להתעלם מכאב אמיתי. הכוונה היא להבין שהשמחה היא כוח פעיל. היא מחזירה לאדם חיות, תנועה ורצון להתקדם.

רבי נחמן לימד שכאשר קשה למצוא שמחה טבעית, אפשר לעשות מעשה קטן של שמחה. לפעמים המעשה מקדים את הרגש: האדם מתחיל בתנועה, בניגון או בהודיה — והלב נמשך אחריהם.

גם בעבודתי הטיפולית אני רואה עד כמה תקווה, משמעות ונקודות קטנות של שמחה מסוגלות לשנות את הדרך שבה אדם פוגש את היום שלו. הוא נעשה פתוח יותר, נינוח יותר ומוכן יותר להשתתף בתהליך.

השמחה אינה מותרות בדרך לריפוי. היא חלק מן הדרך.

איך מתחילים לבחור בשמחה?

אין צורך לחכות לרגע שבו נהיה מאושרים לגמרי. מתחילים בצעד קטן שאפשר לעשות היום.

• מזהים את העצב: לא נבהלים ממנו ולא נותנים לו להגדיר את כל חיינו. הוא אורח, לא בעל הבית.
• נותנים לו מוצא: מדברים, מתפללים, כותבים או משתפים אדם קרוב.
• מחפשים נקודה טובה: דבר אחד שכן פועל, אדם אחד שתומך או הצלחה קטנה מן היום.
• עושים מעשה של שמחה: ניגון אהוב, הליכה, ריקוד קטן, לימוד מחזק או נתינה לאחר.
• חוזרים על המעשה: שמחה נבנית מהרגלים קטנים, ולא רק מרגעים גדולים.

הגוף והנפש עובדים יחד

לצד עבודת הנפש יש מקום מלא לכלים של רפואת הגוף: צמחי מרפא, תזונה, מנוחה ותנועה. אין כאן „או־או”. האדם הוא שלם אחד, ולכן גם הדרך הטיפולית יכולה להתבונן בתמונה השלמה.

כאשר מטפלים בגוף ובלב יחד, נותנים לאדם אפשרות להתחזק בכמה רבדים. הצמחים והתזונה תומכים בגוף; ההתבודדות מאפשרת לנפש לדבר; והשמחה מחזירה את הרצון, התקווה והחיות.

זו, בעיניי, תמצית רפואת הגוף והנפש: להבין שהאדם הוא אחד. כשאנו מרפאים את הלב, אנו פותחים דרך חדשה גם לגוף. וכשאנו מחזירים לאדם את שמחתו — אנו מחזירים לו את כוחו לחיות.

מקורות להעמקה

• ליקוטי מוהר״ן, תנינא, תורה כ״ד — שמחה והתרחקות מעצבות
• ליקוטי מוהר״ן, תנינא, תורה כ״ה — מעלת ההתבודדות